בפניי בקשה מטעם האגודה השיתופית לעזרה הדדית ולחיסכון של עובדי קופ"ח בע"מ (להלן: "
המבקשת" ו/או "
הנושה"), במסגרתה מתבקש ביהמ"ש לקבוע כי ההסכם שנחתם בין המבקשת לבין החייבת, הינו בבחינת המחאת זכות, כמשמעותה בסעיף 97(ב) לפקודת פשיטת הרגל.
כן מתבקש ביהמ"ש להורות כי הסך של- 41,365.25 ש"ח שהועברו ביום 24.11.08 וביום 10.8.09 על-ידי המבקשת לקופת פשיטת הרגל יושבו לידיה, נוכח המחאת הזכות שבידה ולהצהיר כי נוכח המחאת הזכות של המבקשת, תוכל זו להמשיך ולגבות את המגיע לה מאת החייבת באמצעות ניכויי רשות ממשכורתה וזאת, עד לפירעון מלוא ההלוואה.
העובדות שאינן שנויות במחלוקת
:
בתאריך 18.8.05 חתמה החייבת על הסכם הלוואה עם המבקשת, המתיר, לזו האחרונה, לנכות ממשכורתה של החייבת תשלום חודשי על חשבון הלוואה שנטלה החייבת מאת המבקשת. בתאריך 20.12.05, כארבעה חודשים לאחר חתימת החייבת על הסכם הלוואה, נעתר ביהמ"ש לבקשת החייבת ונתן בידה צו כינוס.
ביום 18.3.08 הוגשה לביהמ"ש בקשה דחופה מטעם הכונ"ר, להורות על הפסקת תשלומים ועל החזרת הכספים ששולמו ע"י החייבת למבקשת, בתקופה שלאחר מתן צו הכינוס (בש"א 3453/08).
ביום 5.5.08 הגישה המבקשת תגובתה לבקשה למתן הוראות, במסגרתה טענה כי נתונה לה זכות עיכבון על כספי החזר ההלוואה ובשל כך, הינה בעלת מעמד של "נושה מובטח" ועל-כן, היא אינה נדרשת להחזיר כספים אלו לקופת פשיטת הרגל ואין הצדקה להורות לה, להפסיק את ניכויי הרשות ממשכורתה של החייבת.
ביום 2.9.08 נתן ביהמ"ש החלטה (כב' השופטת אבניאלי) במסגרתה, נדחתה טענת המבקשת להכרה במעמדה כ"נושה מובטח" מכח זכות העיכבון ונקבע, כי על המבקשת להשיב לקופת פשיטת הרגל את כל החזרי ההלוואה שזו ביצעה ממשכורתה של החייבת, החל מחודש 03/2008.
בהתאם להחלטת ביהמ"ש, הופסקו ניכויי הרשות ממשכורתה של החייבת. כמו כן, פעלה המבקשת להעביר לקופת פשיטת הרגל הסכומים ששולמו על חשבון ההלוואה, כך שבסה"כ הועבר לקופת פשיטת הרגל סך של- 6,267.76 ש"ח.
בהחלטה מאוחרת של ביהמ"ש, בעקבות בקשה לעיון חוזר שהגיש הכונ"ר, קבע ביהמ"ש, כי על המבקשת להעביר לקופת פשיטת הרגל את כל הסכום שקוזז ממשכורתה של החייבת מיום 20.12.05 - מועד מתן צו הכינוס לחייבת.
בהתאם להחלטה זו, העבירה המבקשת לקופת פשיטת הרגל, את יתרת הניכויים שנוכו ממשכורת החייבת ובסה"כ- 32,567 ש"ח. בעקבות העברת הכספים לקופת פשיטת הרגל, הגישה המבקשת לכונ"ר תביעת חוב מעודכנת, על סך- 41,365 ש"ח (הכוללת הן את החלק הראשון שהועבר לקופה והן את החלק הנוסף).
ביום 29.12.08 הוחזרה למבקשת תביעת החוב האמורה, הואיל ועל-פי הנטען זו הוגשה לאחר תום ששת החודשים הקבועים בפקודה וגם בקשה חוזרת ומנומקת של המבקשת, נדחתה על-ידי הכונ"ר.
על החלטה זו הוגש ערעור מטעם המבקשת כנגד קביעת הכונ"ר.
הדיון בערעור התנהל בפניי, במסגרתו קבעתי, בין היתר, כי למבקשת תינתן שהות בת 30 יום לצורך הגשת בקשה בהתאם לסעיף 97 לפקודה, שכן לא מן הנמנע, כי ניתן יהיה לראות בהסכם ההלוואה ובתנאי הפירעון הנקובים בו, משום "המחאת זכות" כמשמעותה בסעיף 97(ב) לפקודה.
המבקשת פעלה להגיש בקשתה, כאמור, וזו הבקשה מושא החלטתי זו.
טענות המבקשת
:
המבקשת מפנה לנוסח ההסכם, עליו חתמה החייבת, עובר למתן צו הכינוס בעניינה. בהתאם לאותו הסכם, התחייבה החייבת, בין היתר, לפרוע את ההלוואה שניתנה לה על דרך של ניכויי רשות ממשכורתה החודשית ב- 36 תשלומים קבועים ושווים, כדלקמן:
"אני מצהיר בזה כי לאחר שעיינתי בטופס בקשת ההלוואה והסכם ההלוואה והסכם ההלוואה ובלוח הסילוקין המהווה חלק בלתי נפרד מהסכם ההלוואה, אני מבקש מהאגודה הלוואה בלתי צמודה בסך _____ ש"ח ב-______ תשלומים חודשיים החל ממשכורת החודש הבא בריבית שנתית כמפורט בלוח הסילוקין."
המבקשת מפנה לסיפא של הסכם ההלוואה, בו אושרה לחייבת הלוואה על סך- 40,000 ש"ח לתקופה בת 36 חודשים.